לימוד התורה דורש עמל ויגיעה. כך נאמר בזוהר הקדוש: “בחומר ובלבנים בחמר דא קל וחומר, ולבנים זה לבון הלכה, ותלמידי חכמים ממררים את חייהם ומדירים שינה מעיניהם לעסוק בתורה”.

במדרש תנחומא (נח, ג’) מובא: “על תורה שבע”פ נאמר ‘ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים’ (איוב י”א) וכתיב ‘ולא תמצא בארץ החיים’ (שם כ”ח) ומאי ‘לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבע”פ אצל מי שיבקש עונג העולם, תאווה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: ‘זאת התורה אדם כי ימות באהל’ (במדבר י”ט) וכך דרכה של תורה: ‘פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל’.

עוד לשון המדרש: “לפי שלא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע”פ שנאמר: ‘כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית’ (שמות ל”ד), ואמרו חז”ל: ‘לא כתב הקב”ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע”פ הדברים וזו היא תורה שבע”פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך, שנאמר: ‘העם ההולכים בחשך ראו אור גדול’ (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב”ה מאיר עיניהם באיסור והיתר בטמא ובטהור ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה).